המכתב
"ככה אנחנו, מה אני אגיד לך, לפעמים
מישהו אומר לך משהו שאתה יודע, ואפילו אמרת את זה לעצמך מיליון פעמים אבל כשההוא
אומר – בום...נופל האסימון, נכון או לא?" שאל אותי דני בלוך ככה באמצע הרחוב
באמצע היום כשנפגשנו באקראי והוא כמעט דרס אותי עם אופניו.
צודק. וכבר בדרך הביתה בא לי הרעיון. אני
אהיה הזר של עצמי. אני אשלח לעצמי מכתב עם עצות או הנחיות או לא יודע מה ואקרא
אותם כאילו מישהו אחר כתב לי. האצתי צעדיי עד שכמעט רצתי כשרעיון המכתב תפח להבנה שהעניין
הזה יכול להתגלות כאמצעי תקשורת ביני לבין העצמי החמקני והמסתתר שלי - בכל הרמות.
הגעתי הביתה וכתבתי:
ל"עצמי"
שלוםֱ!
אנשים
נוסעים להודו, חוזרים בתשובה או הולכים לטיפול פסיכולוגי יקר כדי למצוא את עצמם,
אני מנסה כאן דרך עיקוף ופונה אליך בקריאה נרגשת – עצמי היקר, שוב הביתה, זהו
מקומך, אני מחכה לך, מבטיח להכין לך שניצלים וספגטי בולונז ברמה משודרגת...
מקווה
ללחוץ את ידך ולהתחיל תהליך של הידברות ישירה ומפרה.
בברכה: מחלקת המים של ג'נין
שמח וטוב לב הכנסתי את המכתב למעטפה. גאה
בפרץ השנינות שגיליתי בעניין מחלקת המים. הלכתי לדואר, שלחתי את המכתב לעצמי וחיכיתי
יום, יומיים...המכתב הגיע. זה הצחיק אותי. הוצאתי אותו מהתיבה ולקחתי אותו איתי אל
המיטה. נשכבתי. שיבחתי בליבי את הדוור שהצליח לזהות את כתב ידי הבלתי קריא והעמדתי
פני סקרן כשאני ממלמל לעצמי בקול רם "הו...מעניין מה כתוב שם, מעניין מאודדדד...מה
כתוב שם" פתחתי את המעטפה... וחטפתי שוק...המכתב ששלחתי לעצמי לא היה המכתב
שקבלתי:
לשאול
שלום!
קראתי בעיון את מכתבך. מצאתי בו דברי חנופה
מתרפסים ורוח היתולית ומתחמקת אשר עוררו בי ספקות לגבי רמת בשלותך/רצינותך לקיים
בינינו דיאלוג כן, אמיץ ואחראי - ולעמוד במתחייב ממנו.
אי לכך אני נאלץ לדחות בשלב זה את בקשתך. אם
אמצא לנכון אחזור ואשקול אותה בעתיד.
עם זאת. תרשה לי לברך אותך על ההבנה החדשה
שצמחה בך על חשיבותו ונחיצותו של דיאלוג בין אדם לבין עצמו.
אני מאחל לך הצלחה.
בכבוד רב: עצמך.
