סינבד המלח
"אתה מבין?...אני ואשתי במצב לא מי
יודע. ככה זה, מה אני אגיד לך, אולי האהבה נשחקה, אולי הילדים, החיים, כסף, בלאגן
לא יודע. בוא נודה בזה – החיים לא קלים, נכון או לא? בקיצור, התחלתי כזה...אתה
יודע... כזה...אבל לא ברצינות...סתם, לגשש את השטח כמו שאומרים"
"התחלת, מה?"
התעצבן עדי נויפלד.
"סתם לשוטט כזה,
להתעניין בצ'טים כזה, של נשואים נשואות...מבין? האמת?...מזה לא נעים לי לספר לך. אבל
למי אספר?"...
דנינו עצר, קרא למלצרית
"תביאי לשנינו הפוך"...
עדי היה חבר של דנינו
עוד מהצבא.
"נו, ונפגשת?"
שאל עדי.
"עם מי?"
דנינו נראה מופתע מהשאלה.
"מה עם מי, עם
בנות מהצ'ט, לא עם סינבד המלח" ענה עדי הנרגן.
"לא, .מה פתאום,
השתגעת?...ז'תומרת כן, אבל רק בפעם ההיא, עד ההיא רק ת'יודע, פנטזתי, דברתי, נגעתי
באפשרות" דיננו עצר, ריכז את מבטו "בקיצור, לפעמים אתה במצב לא טוב, וכל
הפתרונות והרעיונות הפשוטים, הנורמאליים, לא עוזרים, הם כמו אקמול למחלה סופנית,
ואתה מבין שאתה צריך לעשות משהו דרסטי, ולא יודע מה לעשות, וגם אין לך אומץ...ואז,
אתה פשוט הולך עד הקצה של הגג, עומד שם, ומביט למטה...מקווה שמשהו יקרה, שמשהו
שיציל אותך, מבין? בשבילי, לשוטט בצ'ט, זה היה כמו לעמוד על הקצה של הגג, מבין?"
דנינו עצר...עדי נויפלד חייך לעברו. הזכיר לו שהוא בעדו. "אז באותו היום
צלצלה אלי אשתי בדיוק כשאני באמצע שיחה. אתה יודע, כזה בהתכתבות עם מישהי. וכשאתה
בהתכתבות ופתאום היא מצלצלת - זה בלאגן, והיא התחילה כזה שאלה מה אני עושה שאני
נשמע לה לא מרוכז, חכמה אשתי, אמרתי לה עושה חשבונות. אז היא אמרה מקווה שחשבונות
נפש" דנינו שתה מהקפה "באותו רגע הבנתי שלפעמים הפחד ממה שאנחנו עלולים
לעשות אם לא יתפסו אותנו - גדול מהפחד ממה שיעשו לנו אם יתפסו אותנו, מבין?
ככה זה היה כשהשארתי כאילו בחוסר זהירות בדלים של סיגריות כשהייתי בן עשר ואמא שלי
עלתה עלי...בקיצור, בינתיים ההיא מהצ'ט שאלה מה הגובה שלי, איך אני נראה וזה, אם
אני נשוי, ואז אמרה יאללה תן לי תנייד שלך...נלחצתי...אבל נתתי...וחיכיתי... חיכיתי...אחרי
איזה שעה אני מקבל הודעה בנייד... וקבענו, בים, תביא שמיכה אני אביא בירה אמרה
לי" דנינו שתה מהקפה המתקרר. הוא היה איש גבוה, גדול, עדינות נפשו עמדה
בסתירה למראה הגורילה שלו.
"בקיצור, בשמונה בדיוק הייתי שם. בים. במקום
שקבענו, פרשתי את השמיכה לחוץ כמו...לא יודע. חושב על אשתי. לאן הגענו, לאן הגענו.
איזה אהבה הייתה לנו. כואב. ככה ישבתי, מקשיב לגלים, אחרי חצי שעה ראיתי אותה
מתקרבת מרחוק. אתה תצחק עלי אבל היה בי צד שרצה לברוח. כמו מרופא שיניים. ניסיתי
כזה לקלוט את הדמות. שום דבר. חושך. הדלקתי מצית וקראתי לה. אני פה אני פה. והיא
התקרבה אלי... התקרבה...ונעמדה איזה עשר מטר לפניי. הייתה לי הרגשה שהיא מהססת.
אולי מפחדת. קראתי לה בקול רם בגלל הרעש של הגלים שהיא יכולה להתחרט...שאני אבין
אותה, שהיא יכולה פשוט להסתובב ולחזור. היא עמדה עוד דקה...השמלה שלה עפה
ברוח...חשבתי שאני שומע בכי...כזה בכי עצור...ואז היא התחילה להתקרב אלי, כשהייתה
ממש לידי זיהיתי אותה...זאת הייתה אשתי" דנינו עצר וגירד עם הכפית שאריות של
קצפת מהקפה ההפוך. עיניו מושפלות.
יאללה קיבינימט מה אתה מתבייש אמר לעצמו עדי
והניח יד על הזרוע של דנינו. הוא חייך.
"אז זהו, היא לחשה
לי שששש...עשתה לי סימן לשתוק. נשכבה לידי. חיבקה אותי. ואני טמנתי ת'ראש לי בין הידיים שלה כמו ילד. והכי מוזר, שפתאום
עפתי משם למקום רחוק רחוק... ממש רחוק משם מאוד...ואת זה בעצם רציתי לספר לך יותר
מכל הסיפור הזה... פתאום עפתי לגיל שבע עשרה של שנינו, זוכר? איך היינו נוסעים לתל
אביב הגדולה, לברכת גורדון הישנה, במרתף, שם למטה בשנות השישים להופעות של להקות הרוק
של רמלה, עוזי והסגנונות, אמא מתגלחת, הנסיכים, האריות...והיו שם עמודים. עמודי
בטון גדולים. אם הם לא היו שם לא הייתי מעז ללכת להופעות האלה...אתה מאמין? זה מרוב
חוסר ביטחון... אני הייתי מסתתר מאחורי איזה עמוד ומציץ. עד כמה שאני זוכר גם אתה
הצצת מאחורי עמוד...ומה שהבנתי באותו הרגע שם על חוף הים, בזמן שאני מתחבא בין
הידיים האוהבות שלה - זה שעד היום עוד לא יצאתי מאחורי העמוד...ויותר מזה, עד
היום, כמו אז, אני גם בוחר זווית ראיה כזו שמסתירה את הבן אדם השני מאחורי עמוד. מבין?
וזה יותר גרוע אפילו מלהסתתר בעצמך" דנינו תיקן את הישיבה שלו בכסא שלא התאים
למידותיו הגדולות.
"אשתי, באותו ערב,
זזה בעצמה מאחורי העמוד. צריך הרבה אומץ בשביל זה. אפילו בשביל לזוז מהעמוד
סנטימטר. תאמין לי. ופתאום, בגלל שהיא זזה, ראינו אחת את השני כמו פעם. נזכרנו למה
בחרנו אחד בשני אז...לפני שנים...וראינו מה הפסדנו" דנינו עצר, סקר את פניי
במבט מוודא הבנה והמשיך: "דרך אגב, בדרך לכאן חשבתי לעצמי, שאף פעם לא דברנו
על אושר, ואתה יודע למה?...כי העצב הוא אחלה עמוד להתחבא מאחוריו, כי כשאתה מדבר
על כאב – מי יחשוד בך שאתה מסתיר משהו?!...אבל, אף פעם לא מאוחר מידי להיות כמו
סינבד המלח, אם אתה מעיז לזוז טיפה – אתה מרוויח סיפורי גבורה"... דנינו נשאר
עוד קצת והלך.
עדי נויפלד סיים את הקפה
ושאל את עצמו ממי ואת מי הוא מסתיר מאחורי עמוד...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה