קלינט איסטווד הגיע להופעה של אדם בקפה
ביאליק. ראיתי אותו. הוא ישב לשולחן מרוחק במחיצתו של גבר מכוער במיוחד. מכיר גם
אותו. כובעו השמוט על מצחו הסתיר את עיני הפלדה. אחרי ההופעה נגשתי אל שולחנו:
'היי...אתה'...אמרתי
בקול רם...קלינט לא נע ולא זע...'כן, אתה...קלינט...מעניין ת'סבתא שלי מה אתה חושב
על ההופעה' חיכיתי. הוא שתק. כף ידו נחה על הירך הימנית, הקרובה לאקדח. המכוער
שישב לידו נדרך כקפיץ. פזל לעברי. לעברו. לעברינו. ואמר:
'תגיד לבן שלך שאם הוא רוצה לירות – שיירה, שלא ינגן'. האוויר עמד
במקום. המלצריות הסתתרו מתחת לשולחנות. איש הסאונד בלע מיקרופון.
'כן' חשבתי לעצמי 'המכוער צודק, אפשר למות מאיך שאדם מנגן אז שיירה
וזהו...' הסתובבתי לאט, והתחלתי להתרחק כששמעתי את לחישתו המצמררת של קלינט 'הבן
שלך...' עצרתי, לא הייתי חמוש, חבל...הוא המשיך 'הבן שלך בסדר גמור...מחר נבוא
להופעה'...
גל של אושר והקלה הציף אותי. תגובתי התואמת לא אחרה לבוא 'מעניין
ת'תחת שלי אם תבואו'... אפילו המכוער חייך ואז ירה בבקבוק בירה אומלל שעמד לו בשקט
על הבר...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה